חטיפת והגירת ילדים

מי שטוען כי ילד הורחק או לא הוחזר אל מדינה מתקשרת אחרת וברצונו להחזיר את הילד, יכול להסתייע ברשות המרכזית במדינה המהווה את מקום מגוריו הרגיל של הילד או מהרשות המרכזית של המדינה אליה הורחק הילד או לא הוחזר ממנה. ניתן לנקוט בפעולה ישירה ולפנות לרשות המנהלית או המשפטית במדינה המתקשרת, בין אם מתבססים על אמנת האג או לא. מכל מקום, מומלץ כן לנקוט בהליכם על פי אמנת האג באמצעות הרשות המרכזית במדינת המקור בה נמצא הפונה.

ברגע שהרשות המרכזית מקבלת את המסמכים המתאימים, היא מעבירה אותם הלאה לרשות המרכזית המדינה במדינה המתקשרת האחרת אשר, בתורה, תנקוט בצעדים לגלות מה עלה בגורל הילד, ותפעל להחזרתו.

על הרשויות לפעול בדחיפות. אם לא מתקבלת החלטה תוך 6 שבועות מיום תחילת נקיטת ההליכים, קמה לפונה, שנקט בהליך, או לרשות המרכזית הפונה בעבורו, הזכות, לדרוש הודעה המפרטת את הסיבות לעיכוב. יוער, הרשות המרכזית עשויה לסרב לפנייה כאשר ברור ממנה כי התנאים המנויים באמנת האג אינם מתמלאים או כי הפנייה אינה מבוססת.

בפועל, האדם אשר בדרך כלל נוקט הליכים משפטיים עפ"י אמנת האג הוא ההורה "הנחטף" "הנותר מאחור", דרך הרשות המרכזית של מדינת "המוצא", למרות האמנת האג מאפשרת גם לאחרים לנקוט הליכים משפטיים על פיה.

אמנת האג קובעת כי: "כל אדם, מוסד או גוף אחר הטוען כי ילד הורחק או לא הוחזר תוך הפרת זכויות משמורת, רשאי לפנות אל הרשות המרכזית שבמקום מגוריו הרגיל של הילד או אל הרשות המרכזית של כל מדינה מתקשרת אחרת, בבקשה לסייע להחזרתו של הילד". בדרך כלל, הפונים הם יחידים בעלי "זכויות משמורת" או "זכויות ביקור", אולם, כאמור, כל אדם (כולל הילד עצמו אם הוא מבוגר דיו), מוסד או גוף (למשל רשות הרווחה המקומית או בימ"ש) יכולים לפנות, כל עוד הרחקתו או אי החזרתו של הילד הינה "לא כדין" כמשמעותו בסעיף 3 לאמנה (ר' סעיף 8).

בתי המשפט בישראל כמו גם בתי המשפט במדינות נוספות אחרות, בדג על אנגליה וארצות הברית, מיישמות את ההגנות או החריגים הקבועים באמנת האג בקפדנות ובאופן מצומצם ביותר. לכן, השגת פסק דין בו בימ"ש מסרב להורות על החזרה מיידית של ילד הנמצא במדינה מתקשרת לאחר שהורחק מהמדינה המהווה את מקום מגוריו הרגיל, או לא הוחזר אליה, שלא כדין, היא משימה בלתי אפשרית כמעט.

בבואו להפעיל את שיקול דעתו בית המשפט יבחן את הגורמים הבאים:

-מידת ההתאמה של בתי המשפט בתחומי השיפוט המתחרים לקביעת עתיד הילד בהליכים העיקריים.

-התוצאה האפשרית של ההליכים העיקריים (ללא התייחסות לבימ"ש בו ההליכים נשמעים)

-ההשלכות של כל "השלמה", במיוחד באופן שבו הילד עלול כבר להשתלב בסביבתו, במדינה המבקשת.

-המצב הצפוי להורה החוטף ולילד במידה ויחויבו לשוב לתחום הרשות המבקשת.

-השתהותו של המבקש בנקיטת הליכים עפ"י אמנת האג להחזרת הילד.

-ההשפעה הרגשית הצפויה על הילד אם בימ"ש יורה על החזרתו המיידית.

-המידה בה תסוכלנה מטרותיה ורוחה של אמנת האג אם בימ"ש יסרב להורות על החזרת הילד.

כן. בכל ההגנות הכלולות בסעיף 13 ו-12 לאמנת האג על ההורה החטוף להוכיח כי טענות ההגנה מתקיימות. אם ההורה מצליח לשכנע ביהמ"ש בכך, ביהמ"ש יורה שלא להחזיר את הילד למדינה המהווה את מקום מגוריו הרגיל. לשם כך יש להביא ראיות ברורות ומשכנעות. ברם, גם אם ההורה מוכיח הגנה, ביהמ"ש עדיין יכול להורות על החזרת הילד (סעיף 18 לאמנת האג). ביהמ"ש ישקול את טובתו של הילד אולם יאזן אותה אל מול מטרתה העיקרית ורוחה של האמנה, שהן להורות על החזרת הילד.

לא בהכרח.  לבית המשפט ישנו שיקול דעת להחליט האם להורות על החזרת הילד או לא.

ביהמ"ש רשאי להורות לחקור התנגדות של ילד ואת עמדותיו על ידי מומחה עצמאי (למשל, פקיד סעד) או להחליט שלא לעשות כן, אם בימ"ש סבור כי טענת ההגנה בדבר התנגדות מצד הילד הינה "תרגיל" מצד ההורה החוטף לעיכוב ההליך והשהייתו.

בתי משפט בישראל מתחשבים בדעתם של ילדים החל מגיל מוקדם יותר מהנהוג במדינות אחרות-לרוב מגיל 10, או אפילו קודם לכן, אם הילדים בוגרים דיים.

אין גיל שמתחת לו דעתו של ילד לא תילקח בחשבון אולם לרוב, ככל שגילו של הילד נמוך יותר, קטן הסיכוי שתהיה לו "רמת הבגרות" והבשלות כך שראוי יהיה להתחשב בעמדתו. בפועל, הנטייה היא לא להתחשב בדעתו של ילד מתחת לגיל 8. כמו כן, ראייתו של ילד לגבי טובתו האישית בטווח הזמן הקצר, הבינוני או הארוך יכולה להיות מוגבלת וכן יכול להיות שהמניעים להתנגדותו להחזרה אינם אחוזים במציאות. אפשרי מצב בו הילד אינו מבין לאשורן את ההשלכות שתהיינה להתנגדותו להחזרתו, ודעותיו עלולות גם לנבוע מהשפעה הורית בלתי הוגנת, באופן עקיף או ישיר.

כן. על פי סעיף 13 לאמנה, ביהמ"ש גם כן יכול לסרב להורות בצו על החזרת ילד, אם הילד מתנגד להחזרתו ו-"הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו.".  עניין אחד שנשקל ונבחן ע"י בימ"ש, הינו האם התנגדותו של הילד להחזרתו למדינה המהווה את מקום מגוריו הרגיל קשורה לחוסר רצונו והתנגדותו באופן נמרץ להתגורר עם ההורה האחר, כך ששני הגורמים אינם ניתנים להפרדה.

אחד האמצעים בהם בימ"ש נוקט כדי, מחד, להימנע ממתן אפשרות לטענת הגנה של הורה חוטף להצליח ומאידך, באותה מידה, להגן על רווחתו של ילד כאשר יוחזר למדינה המהווה את מקום מגוריו הרגיל, היא להסכים לאשר הצהרת התחייבות מצד הורה חוטף, המהווה הבטחה כלפי בימ"ש, אשר כוחה שווה לצו בימ"ש, אלא שההתחייבות ניתנת באופן רצוני. ביהמ"ש יכול להסכים להצהרות/הבטחות מעין אלו כדי להקל על הידרדרות המצב לבלתי נסבל.